גמרא
פירוש
סְלָעִים דִּינָרִין מַלְוֶה אוֹמֵר חָמֵשׁ וְלֹוֶה אוֹמֵר שָׁלֹשׁ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ה״ג בכלהו נסחי וכך היא גירסת הגאונים ז״ל: ר׳ עקיבא אומר אינו אלא במשיב אבידה ופטור. ולא אשכחן ר׳ יעקב בעיקר נסחיא. וטעמי׳ דר׳ עקיבא משום דמסייע ליה שטרא דכיון דשטרא מסייע ליה יכול היה להעיז בו פניו, ואינו דומה לשאר מודה מקצת דחייב רחמנא משום דהתם לא מצי להעיז פניו בפני בעל חובו וכדאמרן לעילב. אבל זה כיון דמסייע ליה שטרא מעיז ומעיז וכדאמרינן בעלמאג כיון דאיכא עדים דמסייע לה מעיזה ומעיזהד. ובתר הכי אוקימנא בגמרא בהדי׳ דמשום הכי פטר ליה ר׳ עקיבא משום דמסייע ליה שטרא אי אמר שתים, ולאו למימרא דמעיקרא לא תיסוק אדעתין דטעמיה משום דשטרא מסייע ליהה 1 דאי הכי תיקשי לך היינו מודה מקצת דעלמא, אלא מעיקרא קס״ד דסיועי בעלמא מסייע ליה, והשתא אמרינן דסהדותא מעליא היא למפטר אומר שתים. ורש״י ז״ל כך פירשו בתחלה אמר שהוא משיב אבדה דהוי ליה למימר שתים והשטרא מסייעו דכיון שלא פי׳ ניכרים הדברים ששתים היו ולבסוף כתבז שהעדים החתומים בשטר מעידים כדבריו שלא היו כי אם שתים ולפי׳ לא פרשו מניינםח. ורשב״א סבר אע״ג דמסייע ליה שטרא אינו יכול להעיז פניו בפני בעל חובו, וכי מודה במקצת ליכא להימוניה משום משיב אבדהט. וי״א 2 אינן אלא שתים והלה טוען ג׳ או חמש, שאפילו הסת אינו נשבע, דשטרא מסייע ליה סיועא מעליאי. ואע״ג דאמרינן עלה אי נמי, לאו לדחוייה טעמא קמא אלא אעיקרא טעמא סמיך. ולאו מילת׳ היא, דלעולם נשבע היסת דאע״ג דמסייע׳ שטראכ, וה״נ משמע בפרק המקבלל בההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמאמ דפירות בחזקת אוכליהן הן עומדים ולא אמרינן שטרא מסייע ללוה סיוע מעליאנ. ושמעי׳ משמעתין דאי טעין מנה לי בידך חמשין אית לי עלייהו חותם ידך וחמשין על פה, והלה מודה בחותם ידו וכופר בחמשין אחריני, דמחייב שבועה דאורייתאס. ואע״ג דלא מצי כפר באותן חמשין שבשטר שכתוב בו נאמנותע, כיון דלאו שעבוד קרקעות הוא ולא מסייע שטרא חייב שבועה דאורייתא, ואין צריך לומר כשאין בו נאמנות, שהרי יכול לכפור באותן חמשין שבשטר זה יכול לומר פרעתי לדעת הגאונים ז״לפ. ואיכא דקשיא ליה, היכי פטר ר׳ עקיבא משום שעבוד קרקעות הא ר׳ עקיבא דורש כל התורה בריבה ומיעט וריבה, וכיון שכן לא ממעט אלא שטרי, כדאיתא במסכת שבועותצ, ולפי׳ החליפו והגיהו ר׳ יעקב. ויש לתרץק ולומר דכיון דכתובר על שור על חמור על שה על שלמה גבי מודה מקצת, דהיינו אשר יאמר כי הוא זה, ודרשינן לה בפ׳ מרובהש חד למעוטי קרקעות וחד למעוטי עבדים וחד למעוטי שטרות גבי תשלומי כפל, אף משבועה ממעטינן להו אפי׳ כמאן דדריש רבויי ומיעוטי.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדירו: הרב אלעד צלניקר, הרב יצחק פרוש, הרב אליהו רפאל הישריק, והרב פנחס מרקסון. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א וכך הוא הגירסה בתוס׳ ר׳ פרץ. ול״ג ר״ע דרשב״א לא הוי בר פלוגתיה דר״ע.
ב ג, א.
ג כתובות כב, ב.
ד וכ״כ ברשב״א ובר״ן ובמיוחס לריטב״א.
ה ובנדפס חסר עד והשתא אמרינן. ועיין בהגהות הגרא״ז שהגיה כך מדעתו.
ו בד״ה ״אינו אלא״.
ז בד״ה ״ושאני הכא״.
ח ובריטב״א הוסיף ״והוי עדות גמורה״ וכ״כ ברשב״א ובר״ן ולפי״ז לא יתחייב שבועת היסת כשטוען שנים, כדברי הי״א דאפי׳ הסית אינו נשבע.
ט ובתוס׳ בד״ה ״לעולם שתים פטור״ הוסיפו דלרשב״א אינו רוצה לטעון הכתוב בשטר לפי שנראה שמחמת השטר מודה. ואי לא הוי השטר היה כופר הכל.
י וכ״כ בבעל המאור בדף א, א [בדהרי״ף] בד״ה ״מקח וממכר״ דמקום דאיכא בירור דע״א, או עדים כמסיע ליה שטרא ליכא שבועה דרבנן. ובמלחמות שם חלק וכתב דמסיע ליה שטרא לא הוי מיגו דהעזה. וכשטען ג׳ נאמן מדין מיגו דאי בעי טעין שתים והשטר מסיעו. והוי משיב אבידה ופטור. וכשטוען שנים אינו נפטר משבועת היסת מכח סיוע השטר. וכ״כ הריטב״א לעיל בדף ב, ב דעד המסיע לא פוטר משבועת היסת. ובספר התרומות ח״ה שער כ״א ס״ב פי׳ טעמם דתקנת שבועת הסית נאמר על כל הנפטרים משבועת התורה דישבעו הסית. ואפי׳ בדיכא ע״א ושטר דמסייעם.
כ וכ״כ המגיד משנה בשיטת הרמב״ם בטוען ונטען פ״ד הלכ׳ ה׳.
ל לקמן קי, א.
מ ובנדפס: מלוה אומר ג׳ ולוה אומר ב׳. ואסיקנא דאם קדם מלוה ואכל פירות של שנה שלישית אין מוציאין מידו. וליתא בכ״י.
נ ובר״ן תירץ דשאני התם דכיון שהניחו לוה למלוה לאכול פירות של שנה שלישית איתרע ליה סהדותיה דשטר, וברשב״א דחה דשם הוי מילתא דעבידא לאיגלויי, וראה בנמק״י.
ס ורבינו הכיחו מדברי הגמ׳ דאמרה דשתים פטור דמסיע ליה שטרא, וא״נ דהוי שיעבוד קרקעות, ואם הוי הדין דכל ממון שאינו יכול לכפור בו לא נחשב שהודאה, הוי ליה לגמ׳ לאמרה דהילכך פטור בטען שנים דאינו מודה במקצת כלל. וברמב״ם טו״נ פ״ד הלכ׳ ד׳ כתב דמודה בממון שאינו יכול לכפור פטור. וכתב עלה הרשב״א ובר״ן דהו״ל מדין הילך דאין צריך להודאתו הילכך פטור. והוי לשיטתו דפסק דהילך פטור. וסוגיתנו הוי למ״ד הילך חייב עיי״ש, וכ״כ הרא״ש בכתובות פ״ב ס״א, ועיין בב״י בסי׳ פ״ז סק״ה דהביא מבדק הבית דלסוברים דלדין הילך צריך דהממון יהיה דוקא בפני ב״ד, וממון שמודה בשטר אינו לפני ב״ד וא״כ אינו בדין הילך. ורבינו לשיטתו דכתב לעיל בד״ה ״הילך״ דלדין הילך צריך ״דנקט ליה בב״ד ואמר הילך״ וא״כ במודה בשטר אינו בדין הילך. וע״ע בקצה״ח בסי׳ פ״ז סק״ה. ובאבי עזרי פ״ד ה״ד בטו״נ דביאר שיטת הרמב״ם דמסיע ליה שטרא הכוונה דאינו יכול לכפור בממון שבשטר עיי״ש.
ע וכ״כ הרמ״ה בסי׳ סט סק״ז. ועיי״ש בב״י.
פ וכ״כ בר״ן. וראה ברשב״א וברי״ף בדף ד, ב. [בדהרי״ף].
צ לז, ב.
ק וכ״כ בריטב״א ובר״ן וראה ברשב״א דתירץ עוד דלר״ע סמכינן על תירוץ הגמ׳ דמסיע ליה שטרא, ושיעבוד קרקעות הוי אליבא דרשב״א. ועיין בתוס׳ בד״ה ״אין״.
ר שמות כב, ח.
ש בב״ק סג, א.
1 הגהת הגרא״ז: חסר, וצ״ל אלא מעיקרא סבר דשטרא דמסייע ליה מהני דיכול להעיז פניו.
2 הגהת הגרא״ז: שאם הלוה טוען.
הערות
Gemara
Peirush